האם ניתן להכיר בפגיעה כתאונת עבודה גם ללא תיעוד רפואי מיום התאונה?

דרגו את המאמר

התקבלו 1 דירוגים בציון ממוצע: 5.0 מתוך 5

עובד מפעל נפל מסולם, ולמרות שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי, הפגימה בברך שלו לא הוכרה כפגימה הנובעת מהתאונה. בנסיבות אלה פנה הנפגע אל בית דין אזורי לעבודה בחיפה והגיש תביעה נגד ביטוח לאומי.

על פי עובדות התביעה, בספטמבר 2012, כאשר התובע, יליד 1982, עבד במפעל הוא נפל מגובה של מטר וחצי. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. עם זאת, המוסד לא הכיר בפגימה של ברך שמאל, אשר לטענת התובע נבעה מהתאונה.

התובע טען כי ביום האירוע, עלה על סולם אלומיניום שצורתו A כדי לתקן את המכונה שעליה עבד. הוא עמד עם רגל ימין על הסולם, ועם רגל שמאל על צלחת שגובהה קצת מעל מטר, כאשר, הן הסולם, והן הצלחת, סמוכים למכונה.

התובע הרים את רגלו מהצלחת והניח אותה על המכונה בגובה גבוה יותר מהסולם וניסה לקרב את צוואר המכונה אליו כדי להכניס פנימה את המקל ולשחרר חלק. בשלב זה הוא נפל אחורה על גבו ועל ראשו ואיבד את ההכרה.

רק לאחר שלושה חודשים נרשם כי התובע סובל מכאבים בברך שמאל

לאחר הנפילה, התובע אושפז בבית חולים, שם נרשם שהוא נחבל בראש מאחורה בגב אמצעי, כך שלא הייתה מחלוקת, שעניין הברכיים לא עלה במסגרת האשפוז. כעבור שלושה חודשים, נבדק התובע אצל על ידי רופא משפחה ומהרישום הרפואי על ידי רופא משפחה נרשם: "בעת עבודה נחבל ונפל בראש גב ורגליים".

אין מחלוקת, שפעם ראשונה שרגל שמאל מוזכרת באופן ספציפי, רק לאחר שלושה חודשים, אצל רופא המשפחה של התובע, ולאחר מכן, נרשם בביקור אצל רופא אורתופד: "כאבים בברך שמאל לאחר הנפילה בזמן עבודה טופל בבית חולים ובוצעו צילומי רנטגן ללא עדות בשברים.

בית המשפט מינה מומחה רפואי לשם מתן חוות דעת רפואית בעניין הקשר הרפואי בין מצב הברך של התובע לבין התאונה. בחוות הדעת פירט המומחה כי סביר מאד שהתובע נפגע בברך שמאל במהלך התאונה.

התובע טען כי בהתאם לפסיקה יש לתת משקל מכריע לחוות הדעת של מומחה, שהוא יועץ רפואי הממונה על ידי בית הדין. במקרה זה המומחה קבע כי מתקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין פגיעתו. עוד הוסיף כי כאשר מדובר בנטל הראיה בפגיעות בעבודה, יש לצאת מתוך נקודת הנחה שונה מאשר במשפט אזרחי, שכן מדובר בחוק אשר תכליתו ומטרתו סוציאלית. כמו כן בית הדין אינו כפוף לדיני הראיות.

לטענת התובע, נטל ההוכחה לגבי הקשר המשפטי הסיבתי חל על המוסד לביטוח לאומי והיה על המוסד להוכיח כי השפעת התאונה שאירעה לו פחותה בהרבה מהשפעת יתר הגורמים וזאת כאשר המומחה הרפואי לא קבע זאת והנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו.

מנגד טען המוסד לביטוח לאומי כי יש לדחות את התביעה. לגרסתו, המומחה חרג מהתשתית העובדתית ולא ידע להצביע על מנגנון הפגיעה שגרם לנזקים בברך ולכן העלה השערות שונות בעניין זה. כמו כן, המומחה לא נתן הסברים מספקים ולא התמודד כראוי עם העדר רישומים רפואיים לגבי הפגיעה בברך ולעניין העובדה שהתיעוד הראשון לכך היה רק כשלושה חודשים לאחר התאונה.

עוד טען המוסד כי תשובת המומחה כי איבוד ההכרה יכול היה למסך את התלונות תמוהה ויש בה אף סתירה פנימית, כך למשל מדוע לא מיסך את התלונות בהתייחס לגב. ואף ישנו רושם שהמומחה סימן את המטרה של קביעת קשר סיבתי ובהמשך ניסה להתאים קביעה זו עם העובדות ולכן יש לדחות את התביעה.

לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בחוות דעתו של המומחה, סבר בית המשפט כי קביעותיו הרפואיות עומדות במבחן הסבירות וההיגיון וכי לא קיימת הצדקה עובדתית או משפטית לסטות ממסקנותיו. לפיכך נפסק כי דין תביעת התובע להכיר בפגיעה בברכו השמאלית כנובעת מתאונת העבודה להתקבל, וחייב את הנתבע לשאת בהוצאות התובע בסך 5,000 שקלים.

ב"ל 12253-06-17