האם יש לחייב את משרד החינוך לשבץ את המורה במשרה מלאה?

דרגו את המאמר

התקבלו 3 דירוגים בציון ממוצע: 5.0 מתוך 5

מורה מהמגזר הערבי שביקשה לשבצה לעבודה בבית ספר יסודי, ביישוב שבו היא מתגוררת, הגישה תביעה נגד משרד החינוך בטענה כי בקשותיה להעברתה לא טופלו על ידי הגורמים המוסמכים והיא הופלתה לרעה לעומת מורים אחרים אשר שובצו בבית הספר ביישוב.

בית דין האזורי לעבודה בנצרת נדרש להכריע האם יש מקום לחייב את משרד החינוך להעסיק את התובעת במשרה מלאה בבית ספר היסודי על פי בקשתה, והאם היא זכאית לפיצויים בסך של 100,000 שקלים בגין אפליה בעבודה.

התובעת לא היתה מסופקת מהסדר הפשרה

התובעת, ילידת 1959, בעלת וותק של 35 שנים בהוראה עם התמחות בהוראת מדעים בחטיבת הביניים, מועסקת לפי חוזה עבודה על ידי משרד החינוך, מאז שנת 1992. התובעת הגישה בקשות רבות לעבור ללמד בבית ספר יסודי הנמצא בישובה, ואף פנתה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה בעניין זה. 

הצדדים הגיעו להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין, לפיו התובעת תלמד גם בבית הספר סמוך לביתה, בהיקף של 10 שעות שבועיות ובהמשך יעלה היקף המשרה שלה ל-12 שעות שבועיות וביתר השעות היא תמשיך לעבוד במקום עבודתה הנוכחי בחטיבת ביניים.

התובעת לא היתה מסופקת מהסדר הפשרה והמשיכה להגיש בקשות לשיבוץ למשרה מלאה סמוך לביתה, אך בקשותיה לא נענו, לפיכך פנתה אל בית הדין האזורי לעבודה בנצרת ועתרה לכך שבית הדין יצהיר כי החל משנת הלימודים הבאה היא זכאית ללמד במשרה מלאה בבית הספר.

התובעת אינה מוסמכת לעבודה בגיל הרך

משרד החינוך טען כי התובעת מוסמכת להוראת מקצוע המדעים והטכנולוגיה לכיתות ז- ט ולא הוסמכה ללמד בגיל הרך, אלא בחטיבות ביניים, והשיבוצים היחידים בבית הספר שנעשו במקצועות בתחום הכשרתה, בוצעו על ידי מורים בעלי הכשרה לגיל הרך. לפיכך לא מדובר באפליה ויש לדחות את התביעה למתן צו עשה וגם את התביעה לסעד כספי.

לאחר שמיעת טענות הצדדים, השתכנע בית המשפט כי התובעת לא הציגה עדויות וראיות ולביסוס טענתה בדבר הפלייתה לרעה או באשר לכך שמשרד החינוך פעל שלא כדין עת ששיבץ מורים אחרים ולא אותה, לבית הספר היסודי סמוך למקום מגוריה.

עם זאת התרשם כי נגרמה לתובעת עגמת נפש רבה בשל המצב אליו נקלעה, ואף קבע כי ניתן היה לצפות שלאחר הסכם הפשרה ולאחר פסק הדין שניתן בהליך השני, משרד החינוך ינהג ביתר זהירות וימנע מליצור מצג שישלה את התובעת כי הדברים אכן יקרו בהזדמנויות המתאימות, כך שאפשרות שיבוצה של התובעת יגיע למצב שיוכל להיחשב פוטנציאלי להתקיימות.

בסופו של דבר נאלץ בית הדין לדחות את התביעה בנוגע לסעד הצהרתי ולצו עשה, אולם קבע כי התובעת זכאית לפיצויים בסכום של 24,000 שקלים בגין עגמת נפש, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 3,000 שקלים.

סע"ש 53669-09-12