תביעות מנוגדות בבית הדין לעבודה

דרגו את המאמר

תביעות נגדיות של מעסיק ועובד בבית הדין לעבודה

בדרך כלל, עובדים אשר תובעים את המעסיק, מבקשים לקבל ממנו זכויות סוציאליות שונות אשר נשללו מהם (דוגמת הפרשי שכר, פיצויי פיטורין, שעות נוספות, ביטוחים, דמי הבראה, פיצויי הלנת שכר וכו'). לעיתים, המעסיק יגיש תביעה שכנגד מצידו בטענה שהעובד גרם לנזקים לחברה. כך קרה במקרה שלהלן.

בין החברה והעובד נחתם חוזה קצוב לשנה בו נקבעו תנאי ההעסקה. לאחר תקופה קצרה יחסית (שנה ומספר חודשים) פוטר העובד בשל צמצומים. בעקבות פיטוריו, תבע העובד את החברה בטענה כי זו הפרה תנאים בהסכם כמו תוספת כלכלה ותוספת אי היעדרות. כמו כן, העובד עתר לקבלת זכויות סוציאליות שונות (פיצויי פיטורים, פיצויי הלנה, הפרשי שכר, פדיון ימי חופשה, הפרשי דמי הבראה, שעות נוספות, דמי השתלמות וביטוח מנהלים).

החברה הגישה תביעה שכנגד בגין "נזקים ממוניים ולא ממוניים שהסב העובד לחברה בשל עבודה רשלנית". החברה טענה כי היא אף יידעה את העובד בעניין נזקים אלה עוד במהלך התקופה שעבד. העובד טען מנגד כי תביעת החברה היא קנטרנית ולכן דינה להימחק על הסף. לטענתו, הוא מעולם הוזהר באשר לאופן בו תפקד וביצע עבודתו בנאמנות ובמסירות.

תביעת העובד מתקבלת באופן חלקי

בית הדין האזורי לעבודה קיבל את התביעה שהגיש העובד באופן חלקי. נקבע כי החברה הייתה צריכה להעלות את שכרו של העובד לאחר שנה מיום העסקתו כפי שהוסכם בהסכם עימו, וזאת היות ודובר על זכות חוזית עליה לא ויתר העובד. לפיכך, בית הדין פסק כי התובע זכאי להפרשי השכר. כמו כן, נקבע כי התובע זכאי לתשלום המשכורת האחרונה שהולנה על ידי החברה, ויותר מכך - לפי סעיף 17 לחוק הגנת השכר זכאי הוא אוטומטית לפיצויי הלנה מבלי שהחברה המעסיקה תנכה מהם סכומים המהווים חוב.

עוד נפסק לזכות התובע תשלום תוספת יוקר. ביחס לפדיון ימי החופשה, נקבע כי לפי סעיף 17 לחוק חופשה שנתית מדובר בשכר עבודה לכל דבר ולכן על החברה לשלמם ולא לקזזם משכרו. עם זאת, במקרה זה החברה לא חויבה בפיצויי הלנה. בנוסף, נקבע כי על החברה לשלם פיצוי על הפרשות שלא שולמו לקרן ההשתלמות. בנוגע לתשלום שעות נוספות נקבע, כי העובד צריך להוכיח את מספר השעות המדויק בהן עבד ובמקרה דנן הוא לא הוכיחן ולכן תביעתו לקבל סכומים אלו נדחתה.

ביחס לתביעת פיצויי הפיטורים, נקבע כי מדובר במצב בו התובע טען שלא קיבל כלל פיצויים והחברה הודתה שהייתה חייבת לו ושילמה לו. זוהי טענת הודאה והדחה ולכן על החברה הנטל להוכיח את צדקת דבריה. בית הדין קבע כי החברה עמדה בנטל זה. אי לכך, החברה חויבה אך ורק בתשלום הפרשי הפיצוי.

תביעת החברה נדחית במלואה

מנגד, התביעה שהוגשה על ידי החברה נדחתה במלואה. לפי סעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה, לבית הדין האזורי יש סמכות לדון בתביעות של מעסיק כנגד העובד ביחס ליחסי העבודה החוזיים ביניהם. משלא הוכח שהתובע הפר אמון ונהג בחוסר תום לב או ברשלנות, ומשלא הוכח שהחברה התריעה על כך בפניו, ולא הוכחו הנזקים להם טענה החברה - נדחתה התביעה. לסיכום, כאשר מעסיק מגיש תביעה כנגד עובדו בטענה שהסב נזקים לחברה, עליו לעמוד בנטל ההוכחה ולהוכיח את טענותיו. אם לא יעמוד בנטל זה תידחה תביעתו.